תיאור מקרה: מנהל מחלקה מביע את חוסר שביעות רצונו מהקצב שהפרויקט מתקדם. הוא כועס, מרים את קולו ומתלונן על מנהל הפרויקט בפניו. מנהל הפרויקט, בתגובה, מבטא את עלבונו ומבלי לשים לב, מסיט את הדיון מהפרויקט אל התבטאות המנהל.
מה יקרה עכשיו?
במצב אידיאלי, בעת מחלוקת, אנו מביעים את דעתנו, שומעים את דעות השותפים לשיחה, לעיתים מתווכחים, עד ליצירת הסכמות ו/או מציאת פתרון. הנושא הנדון הוא במרכז באופן ברור וענייני. כאשר מעורבים בויכוח אמונות/ערכים/ציפיות רמת העוררות עלולה לעלות (כעס/עלבון/ אכזבה), ובהעדר ניהול עצמי, התגובה עלולה להיות תוקפנית ופוגעת, מצטדקת או נאטמת ולהתחיל כדור שלג.
במצבים אלה, הנושא המקורי שנדון, שהוא למעשה בעל החשיבות לארגון ולעסק, מאבד מכוחו כשמרכז הכובד עובר לעיסוק ביחסים. לא פעם, נעשים ויתורים בנושאים עקרוניים כתג מחיר לתגובה המופרזת או לחלופין היחסים הופכים למתוחים והמוטיבציה נפגעת.
לצורך הדוגמא, נחזור רגע לתיאור המקרה: אפשרות אחת – מנהל הפרויקט פגוע, כועס ומצטדק מול מנהל המחלקה ומביע את מורת רוחו מהאופן שמנהל המחלקה דיבר אליו. מנהל המחלקה מצידו, מרגיש אשם על תגובתו ולכן מעדן את דבריו ומפחית מחומרת העיכוב בפרויקט רק כדי להרגיע את מנהל הפרויקט ולצאת בסדר מולו. אפשרות שנייה – תגובתו הרגשנית של מנהל הפרויקט מלהיטה עוד יותר את מנהל המחלקה כך שדיבורו הבוטה מוקצן עוד יותר. באפשרות הראשונה, העיסוק בעיכוב בפרויקט נדחק לשוליים. באפשרות השנייה, היחסים והמוטיבציה נפגעים.
אז מה, אם כן, אפשר לעשות כשמפלס הרגישות עולה ומעצים את המחלוקת? במצב כזה, יש לשים לב מתי הסיבה למחלוקת נדחקת, ע"י אחד הצדדים, לטובת העיסוק באופן ההתבטאות של מי מהם. ההבחנה בכך, תחסוך זמן יקר ואנרגיה ותאפשר התאוששות מהירה וחזרה לדיון המקורי.
כמנהלים, אתם ודאי יודעים לנהל דיונים וחילוקי דעות באופן ברור וענייני. יחד עם זאת, גם למושלם שבמנהלים יש עקב אכילס שעלול לצוץ באופן לא צפוי כתגובה אמוציונאלית מופרזת. בה במידה, תגובה כנ"ל תתכן גם מצד אחד העובדים השותפים לשיחה. כמנהלים, חשוב שתדעו, שגם בהעדר ניהול עצמי זמני (אנחנו לא מלאכים), שלכם או של השותפים למחלוקת, אף פעם לא מאוחר מדי להחזיר את הדיון לתלם ולמעשה זאת אחריותכם כמנהלים.
האתגר הגדול הוא להיות ערניים כשהעיסוק בנושא מתערבב עם העיסוק ביחסים. במצב כזה, עליכם לדאוג ל"הפרדת כוחות" – ראשית יש לוודא שכול המעורבים מבינים שמדובר בשני עניינים שונים ולהקצות לכל אחד מהנושאים זמן נפרד. לאחר מכן, יש ללבן את היחסים ורק אז לחזור לדיון המקורי ללא רגשנות יתר וללא פשרות וויתורים שנובעים מרגשי אשמה או פחד.