אחת השאלות שאני שואלת לקוחות שלי במהלך האימון, כאשר אני רואה בכך צורך,
היא – מה זה בשבילם לא לדעת או האם זה לגיטימי מצידם לא לדעת?
התשובה המתקבלת ברוב הפעמים: "אין בעיה", "ברור".
בבירור לגבי ה"ברור" אני מגלה תיאוריה שלמה שחוזרת על עצמה (ואני מוסיפה הסתייגות לעצמי על ההכללה שעשיתי לצורך הדיון ועל הגרשיים שאני מוסיפה למרות שאלה לא ציטוטים מדויקים). זה הולך ככה – "זה לגיטימי לא לדעת בתחום שאתה לא מתמחה בו או במשהו שלא מעניין אותך"; "זה לא לגיטימי, כשמדובר בתחום המומחיות שלך או במשהו שאתה אמור לדעת". ובכן, מה עוד אנחנו אמורים לדעת? אנחנו כביכול אמורים לדעת איך מתנהגים, אנחנו כביכול אמורים לדעת מה זה חינוך טוב וכיוצ"ב. מכאן הדרך אינה ארוכה לאמונה שהדעות שלנו, הניסיון שלנו, הידע שלנו, החינוך שלנו (או ההיפך ממנו) הם הנכונים, הם האמת הבלעדית. לכן, לא פעם, נשמעות דעות מאד נחרצות בעניינים שונים ולעיתים קרובות ה"צורך להיות צודק" (שזה לדיון אחר) גורם לכך שאין הקשבה ואין דיאלוג אמיתי.
אולי המהפכה החברתית תקדם את החברה הישראלית צעד נוסף קדימה להקשבה מלאה. דרכה אפשר יהיה לראות שאולי כולנו צודקים ואולי לא, אבל לפחות נבין שכולנו משתדלים לעשות את מה שנראה לנו כדבר הנכון ושלאנשים אחרים יש דברים מעניינים וחשובים לומר ושאפשר ללמוד מהם. יותר מכך, אפשר יהיה להפסיק להסוות טעויות ולהודות בהן (אחת המחלות של "להיות צודק" היא הקושי להודות בטעות). לו רק היינו מבינים שמה שאנחנו יודעים או לא יודעים אינו משנה את מהותנו ואינו מסכן אותה.
הנה דוגמא קיצונית שכדי להתבונן בה בראש פתוח יש לשים לרגע את הרגש בצד ולהקשיב (הרבה פעמים קשה להקשיב כאשר בתחילת הדברים הנאמרים לנו יש משהו שמעורר בנו דחייה או איזה רגש חזק אחר שמאיים על קיומנו). לכן, אני מזכירה, זאת דעתי בלבד ולא אמת אבסולוטית –
יגאל אמיר (הרוצח הנתעב – מה לעשות, לא התאפקתי), לא רצח את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בהכרח בגלל היותו אדם רע או טיפש אלא בגלל שהוא האמין באמת ובתמים שהוא צודק, הוא האמין בכל ליבו שהוא מציל את המדינה. יגאל אמיר חש בסכנת מוות בגלל דעות שראה בהן אמת.
הביטחון המוחלט של אדם בכך שמה שהוא יודע זאת האמת הופך אותו בן רגע (הלחיצה על ההדק) לרוצח!!!
יש מי שמבין שדעתו אינה בהכרח האמת ולפיכך לא יכפה אותה על הכלל, יש מי שמבין את זה לאחר מעשה ויש מי שכנראה לא יבין זאת לעולם בגלל קיבעון מחשבתי.
כשאנחנו שופטים מצבים ואנשים באופן נחרץ כי אנחנו כביכול יודעים מי הם, מה נכון ומה לא, מה צריך לעשות ומה אסור לעשות וכו', אנחנו עלולים להפוך בן רגע, באופן מטאפורי, לרוצחים.
לצערי הרב, אני נתקלת לא פעם ב"רוצחים" מטאפוריים. כאלה, שפוסלים אנשים בגלל דעות קדומות, כאלה שמוותרים בקלות על אהובים, חברי נפש או עובדים בגלל טעות קטנה שכביכול עשו, כאלה שמפספסים רעיונות טובים וחשיבה חדשנית או כאלה שמסרבים להקשיב לאדם שמולם כי הם יודעים הכי טוב.
אז נכון שבסופו של דבר אנחנו פועלים כפי שאנחנו מבינים על סמך הידע שלנו, הניסיון שלנו ותחושותינו הפנימיות, אך אם נעצור, רגע לפני, נתבונן מסביב, נקשיב לדעות אחרות, נטיל ספק במה שאנחנו יודעים, נגלה דברים חדשים.
אם נבין שהידע שלנו אינו מי שאנחנו נוכל להרפות מהצורך לדעת הכול או להיות צודקים.
אני מזמינה את כולנו לא לדעת, להסתקרן, לברר, לא לפחד לטעות. וכפי שכתב ד"ר סוס (הסוגריים הם תוספת שלי): "אם יוצאים (מתעתועי ידיעותינו) מגלים מקומות נפלאים".