במשך שנים שאני חוקרת רגשות. חוקרת רגשות של עצמי, מעמיקה, נוגעת במקומות כואבים, נוגעת בנימי נפשי, גדלה ומתרחבת. לימים, כמו שאפשר לקרוא גם בדף, העליתי על הכתב נגיעות אישיות מחיי שלי ושל חוויות שהייתי שותפה להן וליוויתי בהן אחרים. יש משהו מאד חזק בחשיפה האישית, אפילו אם היא מול אדם אחד בלבד, כזה שיכול להכיל את הכאב ולא להיבהל, כזה שיכול להכיל את החלקים השנואים עליך, כזה שיכול להיות איתך במקומות האפלים ביותר ולהחזיק לך את היד בבטחה וכזה שיכול להאיר את היופי הפנימי ואת הדברים הטובים ולא לתת להם להיבלע תחת משא כבד של רגשות קשים. מישהו כזה, הוא אחד שיודע את הדרך, מכיר את המהמורות שבדרך ומוכן לשאת אי וודאות וקושי. מישהו כזה חייב לדעת גם להחזיק את הטוב עבורך עד שתוכל לעשות זאת בעצמך.
החיים מאתגרים אותנו בכל רגע לגדול ולהתרחב. לפעמים הם עושים את זה בעדינות, כמו ילד קטן שתוקע אצבע בכתף של אימא שלו "נו…נו…נו…" ולפעמים הם עושים זאת בברוטאליות ובפתאומיות ומרסקים אותנו לאדמה. במקרה הראשון, אנחנו יכולים לעשות צעדים קטנים, כל פעם צעד אחד וכך נתקדם בעדינות תוך בדיקה מתמדת של הדרך. במקרה השני, אנחנו נשכבים ארצה וצריכים הרבה כוחות כדי לאסוף את עצמנו ולקום. החיים דורשים מאיתנו כניעה מלאה לפני שנוכל לזוז. הם דורשים מאיתנו להכיר בקטנותנו ורק אז נוכל להתרומם ולהמשיך.
שנים שהייתי עסוקה בלפורר את ההגנות שלי כדי לגלות שמתחת להן יש משהו נפלא, כזה שלא דורש ממני מאמץ להיות מישהי או משהו. רק כשפוררתי אותן וגיליתי את היופי הטבעי, העזתי לגעת בחלקים שמהם פחדתי ולצלול לתוכם. עד היום אני עוד צוללת והחיים מספקים לי רגעים מאתגרים מצד אחד, ומהצד השני, הם מספקים לי רגעים בהירים ושקטים שיתנו לי כוח להמשיך ולצלול.
ולמה להמשיך ולצלול בעצם? מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני מחוברת מטבעי לשמחה. אז למה באמת?
כי ככול שאני צוללת יותר אני מנקה יותר ומתרחבת יותר. ככול שאני צוללת יותר אני מגלה את היופי שמסתתר בנפתולי נפשי, ככל שאני צוללת יותר, אני יכולה לעזור ליותר אנשים בשביל הלא מסומן שנקרא חיים.