מתי הייתה הפעם הראשונה שאמרתם לעצמכם אחד מהמשפטים האלה: "לכל הרוחות, אני מדבר/ת כמו אמא שלי", "זה משפט של אמא שלי" או "אלוהים, הפכתי להיות אבא שלי".
אם בני הזוג שלנו לא טרחו לציין זאת, אזי להערכתי, רובנו חווים את הגילוי הזה בפעם הראשונה בחיים כאשר אנחנו הופכים להורים בעצמנו.
ברוב המקרים, התגובה הראשונה לגילוי זה, היא זעזוע: איך זה, שאני, שכל-כך שונה מאמא שלי (ועוד עבדתי קשה בשביל זה), פולטת משפטים שלה? איך זה שאני, שתיעבתי כל-כך את סגנון דיבורו של אבי, אומר לילדיי בדיוק אותו דבר? הגילוי הזה, עם כל הזעזוע שבו, אם משתמשים בו בתבונה, עשוי לסייע בהתחלת פרק חדש במערכות יחסים. נשתמש בו כך:
1. כדי להבין עד כמה ההתנהגויות והמילים שספגנו בילדותנו חזקים ומושרשים בנו ועד כמה אנחנו על אוטומט – כאשר אני שומעת את עצמי אומרת משפט שהוא לא אופייני לי, זה בדיוק הזמן להתבונן פנימה ולראות מאיפה הוא הגיע. סביר להניח שאני לא המצאתי אותו אלא הפנמתי אותו במהלך חיי. הוא עמוק בתוכי ופשוט חיכה לרגע המתאים להיאמר, ללא שליטתי. משפט כמו "אמרתי לך אלף פעם…." מאיפה אני מכירה אותו? מאמא? מאבא? מהגננת? מהמורה? חשוב להבין שגם אם פיתחנו התנהגות "אנטי אמא" (= הפוך מאמא או שונה מאמא) היא בהחלט יכולה להיות אותה הגברת בשינוי אדרת.
2. כדי לזהות מצבים נוספים בחיינו, עוד לפני הגילוי, בהם היינו על אוטומט בלי שנרגיש – וואו, איפה עוד זה קורה לי? למי שיש בן זוג תהיה דרך קלה יחסית לזהות את האוטומטים האלה. אפשר גם לזהות אותם בעזרת חברים ואחים. דוגמאות לכך: איך אני מגיבה כשמישהו מעיר לי על משהו שלא עשיתי? מה אני אומרת לו? האם אני תוקפנית או מרצה? או לחלופין, איך אני מגיבה כשבן-זוגי לא עושה מה שביקשתי ממנו? מה אני אומרת לו? באיזה מילים אני משתמשת? איזה ביטויים שגורים בפי? אגב, גם מי שלא מבין על מה אני מדברת ואומר לעצמו "מה זה השטויות האלה?" או "זה לא קשור אליי" מוזמן להתבונן איפה זה קורה לו עוד בחייו…
3. כדי לזהות את הקולות בראש שלנו שמנהלים את חיינו. אותם קולות שתוקפים אותנו/יורדים לחיינו/צוחקים עלינו/מגוננים עלינו ואותם קולות שמנסים לשרוד באמצעות מנגנון התקף, קפא או ברח – כאשר אני פולטת משפט, שלא אופייני לי, המופנה לאחר, במיוחד אם זה הילד שלי, קל לי, יחסית, לזהות את חוסר השייכות אלי ולאישיותי. אממה? כאשר האוטומטים הללו מופנים אלי, בתוך ראשי, קשה לזהות אותם וכך הם מנהלים שיחות חופשי…אפשר לזהות את השיחות הללו באמצעות מענה לשאלות כגון אלה: מה אני אומר לעצמי כשאני מאחר לפגישה? מה אני אומרת לעצמי כשאני מתבלבלת במצגת בישיבת הנהלה? מה אני אומר לעצמי כשאני רוצה להתחיל עם בחורה יפה? דוגמאות: אי אפשר לסמוך עליך, עוד פעם פישלת, אין לך סיכוי וכו'. בשיחה הזאת משתתפים עוד קולות, אלה הקולות שמגיבים, שאומרים: נכון, אתה צודק (הקול המרצה) או רד ממני (הקול המורד) וכך הלאה.
4. כדי להבין את ההיסטוריה של הקולות הללו ואיך הם "מדברים" ביניהם ומגיבים אחד לשני בלי קשר לכאן ולעכשיו – כאשר מזהים את הקולות הללו מתחילים להתבונן בהם. בלי לשפוט, בלי להאשים, רק מתבוננים. ההתבוננות מאפשרת לצור ריחוק בין הקולות הללו לבינינו. היא מאפשרת להבין שהקולות הללו הם שריד היסטורי ובכל פעם שהם מתערבים בחיינו הם בעצם מגיבים למפה היסטורית ולא למפה הנוכחית. וכך קורה, כשאני מגיבה לאמירה של בן זוגי בשתיקה רועמת או לחלופין בנזיפה, יכול להיות שזה לא ממש קשור אליו.
5. כדי להכניס מודעות ולהתאמן – ברגע שאנחנו מודעים לכך, אנחנו יכולים לפתח שיטות ולתרגל את הפסקת האוטומט. הסוד הוא המודעות והאימון. להתאמן, להתאמן ולהתאמן: לעבור על חמשת הסעיפים שלעיל, לעצור, להתבונן, לתת לקולות לעבור הלאה וחוזר חלילה.
הנושא מורכב ויש עוד הרבה על מה לדבר: על אהבה עצמית, על סליחה ומחילה, על חמלה, על חופש הבחירה וכו'.
מבחינתי, תשומת לב והתבוננות לאופן שבו אנו מתנהלים בעולם וההבנה שאנחנו לא הקולות שבתוכנו, זה השלב הראשון וההכרחי לאהבה עצמית ולמערכות יחסים בריאות. יתרה מכך, זאת המתנה הכי גדולה, לדעתי, שאנחנו יכולים לתת לילדינו.
אני מאמנת ומתאמנת על זה שוב ושוב ואני רואה שינויים, זה אפשרי ומומלץ!!!
ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!!