במשך כל ימי חיינו מאכילים אותנו בצורך בהשכלה וידע. נוטעים בנו את האמונה שכדי להצליח בחיים וכדי שיתייחסו אלינו, עלינו להיות חכמים או לפחות להיראות כאלה. עוד בעודנו ילדים כל מידה של הססנות זיכתה אותנו במבטים מבקרים. עד כדי כך שאפילו כששיקרנו העדפנו להיצמד לשקר מאשר להביע חרטה.
אנחנו מפארים את השכל ומשחקים משחקי אגו כדי להיראות חזקים ויודעים. בלי לשים לב, תופס לו הראש שלנו מקום של כבוד בחיינו ודוחק הצידה את הלב, את המרכז שלנו.
וכך, בנוסף לידע כללי, ידע היסטורי או ידע מתמטי, נכנסים לחיינו עשרות ומאות חוקים שנקבעו על ידי החברה, על ידי הורינו, על ידי בתי הספר ושעל פיהם אנו נבחנים. אנחנו לומדים שבנים שבוכים הם בכיינים ובנות שמביעות את דעתן הן שחצניות ושתלטניות, אנחנו לומדים שמי שעומד על דעתו הוא אגואיסט ומי שנשרך מאחור הוא חלש. אנחנו לומדים שמי שטוב במתמטיקה הוא חכם ומי שלא, כנראה טיפש. אנחנו לומדים שהחולמניים לא ישיגו דבר בחייהם ושאם לא נהיה חזקים ידרכו עלינו.
הצרה הצרורה היא שבשלב מאד מוקדם בחיינו הבוחנים שלנו הם לא ההורים, המורים, החברים, הדת או החברה אלא אנחנו עצמנו. בנינו לנו בלי משים, מערכת חוקים המבוססת על אמירות ששמענו בבית, על דעות ועל ניסיון חיים שלא בהכרח נתמכים על בסיס עובדתי אלא יותר על אמונות אוטומטיות, על פרשנויות ועל תקריות בודדות. לרוע המזל, מערכת החוקים והאמונות מושרשת בנו כל כך עד כי אין בנו יכולת מודעת לבחון את אמיתותם.
ההשלכות הן מרחיקות לכת ומשפיעות על האופן שבו נחיה את חיינו: האם נהיה חזקים, האם נהיה חלשים, האם נעדיף להעלם, לוותר, להלחם, האם נהיה צדקנים, האם נהיה צודקים, האם נדע הכול, האם לא נדע כלום, איך נופיע בחברה, איך יתפסו אותנו, איך נתפוס את עצמנו.
אם קודם היינו פראיים, הרי שעכשיו אנחנו מעוצבים. מעוצבים כל כך עד כי לא בטוח שאנחנו מכירים את עצמנו או זוכרים בכלל מי אנחנו.
בהנחה שאנחנו מקפידים על חוקי החברה והמשפט, אנו לא נתקלים בבעיה מול אנשים אחרים מכיוון שאנחנו נוהגים כמוהם בדיוק. אנחנו נוסעים באור ירוק, אנחנו לא גונבים, אנחנו משלמים לרשויות המס ובאופן כללי ממלאים אחר דרישות החברה שמוכתבות לנו מלמעלה. יש משהו נעים בסדר הציבורי שמאפשר לנו לחיות בשלום אחד עם השני. מן אמונה בסיסית שכנראה לולא כך היינו פוגעים אחד בשני ביודעין או שלא.
וכך, מלבד חוקי החברה והמשפט שהם ברורים וידועים לכל, צומחת מערכת משפט פנימית ששונה מאדם לחברו. מערכת משפט פנימית הפועלת כמו מדינה קטנה – יש את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, רק שבמקרה הזה מדובר על עסק קטן של אדם אחד שנאלץ בעל כורחו לבצע את כל התפקידים. וכמה חופש פעולה יש למישהו כשהוא יודע שהרשות השופטת נושפת בעורפו?
החוקים, בדרך כלל, כבר נקבעו מראש על ידי קודמנו בתפקיד. הראשונים נקבעו עוד בתנ"ך, בעשרת הדברות ומהם התפתחו אין ספור גרסאות שמבוססות על ניסיון חיים ועל היסטוריה של עמים ועל היסטוריה משפחתית ועל ניסוי וטעייה, ועל כישלונות ועל עלבונות ואנו סוחבים אותם מדור לדור, בדרך לא מודעת, ולמרות שאנחנו מנסים לשנות, לתקן, לשפץ אנחנו עדיין מבססים את רוב החוקים על אמונות פנימיות שאולי כבר לא רלוונטיות לנו ולתקופה.
אחד הפרדוקסים הגדולים של היצמדות לאמונות היא שרוב הזמן הן נועדו להגן על עצמנו מעצמנו וכך קורה שבתוך כל התהליך הזה, את עצמנו איבדנו מזמן. וכך, אנחנו, בני האדם, משתמשים בדעת לרעתנו במקום לטובתנו, וממשיכים לחיות בג'ונגל כאילו אנחנו כאחת החיות. לבסוף הדבקות בחוקים, בידע בניסיון מכשילה אותנו במקום להועיל.
הראש שלנו עמוס במידע, חוקים, אמונות,פרשנויות, מחשבות לגבי עצמנו ולגבי העולם מסביבנו וכך למעשה במקום לראות באופן פתוח את מה שמונח לפנינו עכשיו, אנחנו מעבירים את הדבר אינקוויזיציה שתצדיק את הענקת תשומת הלב שלנו. כל אינפורמציה חדשה שמנסה להסתנן לראשנו נתקלת במחסומים ובשומרי סף ונדרשת להציג בכניסה תעודה מזהה, תארים, הוכחות וכיו"ב כדי לחדור למוחנו העמוס לרבייה. זאת ועוד, במרבית המקרים, במהלך הקליטה, האינפורמציה החדשה עוברת תהליך טרנספורמטיבי המאפשר לה להשתלב במוחנו במתכונת חדשה ומשופרת שלא בהכרח דומה למקור.
האם לזה אנחנו קוראים חוכמה או שאולי זאת טיפשות?
וכך, יוצאת הרשות המבצעת לדרך, עם ראש מלא במערכת חוקים מורכבת, השונה, כאמור, מאדם לאדם, וכשעל גבה הרשות השופטת שדואגת ליידע אותה מתי פעלה נכון ומתי לא. גרוע מכך, הרשות השופטת טורחת לציין בפניה לאורך כל הדרך את כל הטעויות והסטיות של האנשים שהיא פוגשת בדרך: הוא שטחי, היא חסרת אחריות, הוא וולגרי, היא פרחה, הוא חסר נימוסין, היא נדחפת. למה? כי הוא היה אמור…, והיא הייתה צריכה…, וככה נהוג, וזה המקובל וכהנה וכהנה.
כל כך הרבה אנשים מסתובבים בעולם ולא מבינים למה הם לא מצליחים לתקשר אחד עם השני: למה לא מקשיבים לי? למה לא מבינים אותי? איך הם לא רואים את מה שאני רואה? איך הם יכולים לעשות לי את זה? והראש ממשיך לעבוד ללא הפסקה וכל אחד עסוק בעצמו ומתפלא שלא מבחינים בו.
אם היינו יכולים להניח את הראש שלנו בכניסה לבית, ממש כמו כובע, היינו מגלים דברים חדשים וביציאה הראש היה מחכה לנו. הוא הרי לא בורח לשום מקום.
מתי יהיה לנו מספיק בטחון במי ובמה שאנחנו כדי שנוכל להטיל ספק בידע ובאמונות שלנו?
קראו את הפיסקה שלהלן ועצמו את העיניים לרגע. הקשיבו לקולות שעוברים לכם בראש, בנחת: מה הם אומרים לכם עכשיו? אולי הם אומרים שאתם מתעסקים בשטויות במקום בדברים החשובים, אולי הם אומרים לכם ששכחתם לעשות משהו או שאתם חייבים להתקשר עכשיו למישהו, אולי הם קופצים מנושא לנושא ומזכירים לכם מה לא עשיתם עדיין, מה לא השלמתם, מה לא אמרתם או שאולי הם נוזפים בכם על מה שעשיתם לא בצורה מושלמת או על מה שאתם עושים עכשיו. אולי הם מזכירים לכם מישהו שפגשתם היום וכמה הוא היה לא בסדר, אולי הם רק סורקים את האנשים שראיתם, ומה לבשו, ואיך דיברו ואיך הם נראים ונשמעים וכך הלאה זה נמשך ונמשך.
למזלנו, רוב הזמן הקולות האלה לא נוזפים ולא מעירים אלא פשוט עוברים בראש, כך שהוא הופך להיות האיבר הכי פעיל בגוף עבור רובנו.
יש אנשים שהקולות רודפים אחריהם ולכן הם נמלטים מהם לעבודה מאומצת בכל רגע פנוי. יש אנשים שהקולות משתקים אותם והם לא עושים כלום.
אצל רובנו, הקולות הללו מעייפים ופשוט סוחטים את האנרגיה שיש לנו בגוף כך שאנחנו מגיעים הביתה אחרי יום עבודה מעוכים ועייפים וכך אנו מוצאים את עצמנו מול הספה מכרסמים קלות ומספקים לו, לראש שלנו, עוד תעסוקה.
העיסוק בקולות הללו חשוב מכיוון שההבחנה בקולות הללו מאפשרת לנו להתחיל לעשות סדר וניקיון בבלגן. כשנגמור לסדר ולנקות נוכל לראות שהשקט שב למחוזותיו ושמידע חדש נקלט שעד כה לא אפשרנו לו להיכנס. בין הדברים שנקלוט, מעניין לגלות, יהיה יותר חמצן. כחלק מובנה מהתהליך ננשום יותר טוב.
ליוסי היה סדר בראש, כך הוא חשב. במהלך פגישות האימון איתו גילינו ביחד שהבלגן שלו בחיים מנוגד לחלוטין לסדר שיש לו בראש. כש"פתחנו" את הראש של יוסי גילינו מלא מגירות והמון תיקיות. גילינו, למשל, שלשותף שלו בעסק יש מגירה מיוחדת, נפרדת ושהחומר שיש בה מספיק כדי להכיל תיק במשטרה. השותף שלו, חיים, הוא חסר גבולות, אי אפשר לסמוך עליו, הוא שקרן, הוא שחצן ורברבן ולא יודע לפרגן. לכל אחת מהכותרת הללו יש שלל הסברים המוכיחים פעם אחר פעם את התנהלותו הבלתי סבירה והבלתי נסבלת. וכך קרה, שכל פעם שחיים בסביבה או ששמו הוזכר באקראי המגירה שלו מיד הייתה נפתחת ובינינו איזה סיכוי היה לחיים לצאת זכאי? כך עברנו ביחד על המגירות והתיקיות שמצאנו שאמנם היו בסדר מופתי, אבל החומר שהיה בהם היה ישן, לא רלוונטי, מפליל בצורה מגמתית וללא ספק העובדות לא תמכו בפרשנויות שניתנו להן. יוסי גילה במהלך התהליך שהסדר שחשב שיש לו בראש, היה בלגאן אחד גדול, שבא לידי ביטוי בחיים שלו, החל משולחן העבודה וכלה ביחסיו עם השותף ועם זוגתו. יוסי נאלץ להוציא מהבוידם של הראש שלו אמונות שנדחקו עמוק ושלא אפשרו לשום דבר חדש ומרענן להיקלט. הוא גילה שם אמונות שהוא לא ידע שמנחות אותו בחיים, שהם בכלל לא שלו, ויותר מכך שהוא בכלל לא מאמין בהן. בתוך הבלגאן שיצרנו יוסי יכול היה להתחיל לזרוק חומרים ישנים שהוא כבר לא צריך. תהליך ההעצמה של יוסי התחיל כשהחל לפנות מקום בראש ללב שלו.
עבודת הפינוי כוללת סדר וניקיון. היא מורכבת ממספר שלבים שיכולים להתרחש בסדר עוקב או בו זמנית:
1. התייחסות לאמונות ובדיקתן – האם הן נכונות? האם הן מתאימות לי עדיין? האם הן שלי או של מי הן בכלל?
2. זיהוי הביקורת וההשתקפות – את מי אני מבקר? מה הן האמונות והמחשבות סביב הביקורת? מה קשה לי לקבל?
3. שחרור והרפיה – איך אני לא נקשר לאמונות ולמחשבות שלי? איך אני מתבונן בהן מבלי שיפעילו אותי? איך אני עוצר אותן כשהן מתערבות כשלא צריך?
ואז, מתוך השקט שנוצר, בתוך החלל הריק, מתפנה מקום בראש ללב. אנו פנויים להקשבה. אנו לומדים להכיר את עצמנו מחדש. אנו מתוודעים לחוזקות שלנו, לומדים להעריך את האני הטבעי שלנו, הספונטאני והבוטח. אנחנו בונים את המרכז, את הלב. כך מתאפשר לנו להיות פתוחים ללמוד על עצמנו דברים ששכחנו מזמן, להחליף "שדונים" בערכים, להקשיב לאינטואיציה, לשים לב למה שבא מבפנים: אהבה, כמיהה, תשוקה לחיים והרגשה של עוצמה.