יום שישי, בוקר. כולם כבר עזבו את הבית, יצאו ללמוד. אני מטיילת עם הכלבה וחוזרת לבית ריק. יש משהו מיוחד בבית ריק בשעות הבוקר המוקדמות….השקט המתוק הזה. שלווה.
אני מיד משנסת מותניים לסדר קצת לפני שלקוחה תגיע. הכיור מלא והמטבח הפוך ואני מפעילה את המערכת, הפעם רדיו.
וככה, לצלילי השירים אני שוטפת, מנקה, מסדרת וכל שיר שמתנגן לו מוציא ממני משהו אחר: אחד, התרגשות גדולה, שני זיכרון מתוק, שלישי עצב, רביעי געגועים, חמישי ממלא את כולי. וכך, עד לפרסומות, נמצאים איתי ברברה סטרייסנד, אביב גפן, אלטון ג'ון וביניהם כמה שלא מזדהים בשמם…ואז הפרסומות.
ואני חושבת לעצמי….איך הייתי חיה בלי שירים, ובכלל בלי מוסיקה ? לפעמים נדמה לי, בגלל הרגשות והתחושות הגופניות שעולים בי, ששירים הם סוג של סם, שאני בעצם מכורה לסמים. אך פתאום אני מבינה ששירים הם כמו אוכל בשבילי, המנגינה זאת השתייה שמחדירה את המילים פנימה כדי שהעיקול יהיה קל יותר. והנה מתנגן לו ברקע לאונרד כהן "dance me to the end of love" ואני מודה לו מקרב ליבי, ואני מודה לכל יוצרי השירים והמוסיקה למיניהם על מה שהם מביאים לחיי ולחיי רבים אחרים. ועכשיו אני מתפנה להתארגן להמשך היום, וכיף להתחיל אותו במלאות שכזאת.
שיהיה יום נפלא, שבת שלום ושהחיים ימשיכו לנגן לנו.
ולא דיברנו בכלל על ריקודים….