שוליית הקוסם
אני זוכרת שעבדתי פעם עם איש מאד מיוחד, מנכ"ל בגוף ציבורי גדול. אני, אז, יועצת ארגונית שיזדמן לה מעת לעת להיות נוכחת בישיבות אצלו. אני זוכרת שבמסגרת תהליכי קבלת החלטות, נהג אותו מנכ"ל לתבל את הישיבה בסיפורים אישיים ולא אחת נהג להציג שאלות שעלו בו כתוצאה משיחות עם אשתו או עם בנו המתבגר.
השאלות שהציג היו תמיד רלוונטיות לנושא והדרך שבה הציג אותן העידו על כך שידע לנצל את המשאבים שבסביבתו על מנת לקדם דברים ושהיו לו האומץ והתעוזה להתייחס באותה רצינות גם לדברי האנשים הכי פחות רלוונטיים לנושא.
אני זוכרת שאהבתי את סיפוריו על אשתו ובנו, שכן הם העידו בכל פעם מחדש עד כמה לב פתוח והיגיון פשוט ונטול אגו יכולים להוליד שאלות משמעותיות ובעלות ערך מרכזי בקבלת החלטות ובפתרון בעיות. עוד אני זוכרת, שתמיד התייחס באותה מידת כבוד והקשבה לכל הערות הנוכחים בדיון, כולל להערות המזכירה שישבה לצידו לצורך רישום פרוטוקול הדיון. בה במידה, כאשר דבריו של מישהו נראו לו כלא רלוונטיים התייחס אליהם בביטול באותו אופן, בין אם היו אלה מנהלים בכירים ובין אם זוטרים.
הסיפור הזה תמיד מזכיר לי שהמחשבה "הייתי שם" I have been there, "אני מכיר את זה…" יכולה להיות יתרון אך יכולה להיות חסרון באותה מידה מכיוון שהיא עלולה לחסום חשיבה חדשה ויצירתית. אני באה להעיר ולהאיר שלב פתוח, סקרנות והיגיון פשוט יכולים להיות אפקטיביים פי אלף.
בעבודתי כמאמנת, הלוליינות בין היותי יועצת ארגונית לבין עיסוקי כמאמנת לעיתים לא פשוטה, במיוחד בעבודה עם מנהלים. אני חייבת להיות מיומנת במעבר בין הכובע היודע, המכיר, המומחה לכובע חדש לחלוטין בו אין שפנים, יונים או אמצעי עזר אחרים. למעשה, למאמן אין בכלל כובע.
אז נכון שבארגז הכלים שלי יש את ערכת הקסמים ולפעמים אני שולפת ממנה איזה טריק או שניים…בהסכמה כמובן. אבל רוב הזמן אני מקשיבה, שואלת שאלות, ממש כמו אשת איש…רוב הזמן אני פשוט שם בשבילו כדי להזכיר לו איזה איש מקסים ומוצלח הוא. להזכיר לה שהיא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות. לזעזע אותו כשמתקפת שדונים מסיטה אותו מהמיקוד וכשהאגו לא מאפשר לו לקבל החלטות או סתם לחשוב איתה ביחד מה נכון לה עכשיו.
אהבתי הגדולה היא לגעת באדם, בציפור הנפש שלו ולאפשר לו לשאול את עצמו שאלות על מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו.
אני רוצה להאמין שוויתרתי על הכובע. למעשה, העברתי אותו למנהל/למתאמן. הוא הקוסם, אני השוליה ששולפת עבורו את הקסמים שיש לו ושהוא שכח שהם שם. אני השוליה שעוזרת לו לנקות מהם את האבק ולהחליט מה להשאיר ומה לזרוק. אני השוליה שעוזרת לו להוריד את הצלופן מהקסמים החדשים שלו ולדרבן אותו להשתמש בהם (גם בעיטות הולך).
אז נכון שאני לא אשתך (ולא בעלך, תודה לאל) אבל זה מאפשר לי, מצד אחד, להוריד בפניך את הכובע ומצד שני לתת לך על הראש ללא מורא. איזה מזל שיש לך כובע על הראש!!!
אז בין אם אנחנו בתפקיד ובין אם לאו, אני מזמינה כל אחד מאיתנו להוריד את הכובע (גם כאקט דמיוני) בזמן שאנו משוחחים עם אנשים…ואז נפתח את דלת הקסמים.
"אי אפשר ללמד אדם דבר, ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו" (גליליאו גליליי)